~~~~~~~~~~~~~הוויה שלמה~~~~~~~~~~~~~

הבלוג של ערד: במסגרת תכנית שהות אמן במרכז לאמנות עכשווית בערד ACAC.

"הוויה שלמה" את הפרויקט הזה התחלתי לפני קצת יותר מתשעה חודשים. למעשה, ביום שבו נודע לי שאני בהריון ראיתי לעיני רוחי חזיון של מעגל נשים הרות עם בטן חשופה וידעתי שזאת הולכת להיות עבודת האמנות הבאה שלי. בלי קשר לאמנות, אני אוהבת לערוך טקסי נשים בטבע ומשם החלטתי שאני עושה טקס עם נשים הרות ביום השווין האביבי (שיצא השנה ב20 למרץ) ושאתעד אותו כסרט אמנותי קצר. במקרה גם התזמון יצא מסונכרן להפליא עם שהות האמן המתוכננת שהיתה אמורה להיות לי בערד. במשך החודשים הראשונים לפרויקט גיבשתי קבוצה של נשים הרות שהיו פחות או יותר באותו חודש כמוני במטרה לעשות את הטקס במרץ כשאנחנו כבר בהריון מתקדם. עם הגעתי לערד שלחתי לבנות מ"קבוצת ההריוניות" שהשתתפו בטקס את ההודעה הבאה:

Shlema Yasmin Hassidim [16/03/22 10:52 PM]: ביום ראשון אנחנו צפויות פיסית (מבחינה אסטרונומית) אנרגטית וסמלית לחוות נקודת שוויון פנימית-רגשית וגלובלית שאחריה הכל יתחיל להשתנות - האביב נכנס באופן רשמי ואיתו הטרנספורמציה לקראת חיים חדשים, ימים ארוכים יותר שבהם השמש תאיר כל יום יותר מאורה. יום ראשון הוא רגע נדיר של איזון שקורה רק פעמיים בשנה - כשהיום והלילה שווים באורכם. השמש עומדת דום, נותנת לנו רגע לחוות את המציאות

מעבר לקוטביות. היום למשל למדתי משהו מעניין על ערד, אחת הערים היחידות בארץ שנבנו לגמרי מתוך תכנון אדריכלי מחושב להפליא. אחד הדברים היפים שהארכטיקטים של העיר החליטו (בשנות השישים!) זה לבנות אותה כעיר אורכית (לעומת ערים עם מרכז וסביבו טבעות) שנע על ציר בתיאום עם השמש, בין מזרח למערב. זה אפשר לשדרות המרכזיות שעוברות לאורך כל העיר להנות מצל מתמשך במהלך היום.

מחר אנחנו יוצאות לסיור לוקיישן סביב העיר. אעדכן בהמשך.

בדיעבד, הכל יצא כל כך מדויק שבאמת הרגשתי שרק ב"הוויה שלמה" הדברים יכולים להיות כל כך מסונכרנים. אחרי כמה ימים מתישים של חיפושים במדבר, הלוקיישן עדיין לא נמצא. היה לי משהו מאוד מסויים בראש - גבעות קטנות ורכות, זה הכל. ובכל זאת בכל מקום שביקרנו בו היו צוקים, נוף מרשים מדי או אפילו אימתני, העיר ערד ביצבצה ברקע, תוואי השטח היה לא נגיש (לנשים בהריון מתקדם..), אנדרטאות בלטו באופק והאדמה היתה קשה. בקיצור, זה לא היה זה. אבל ידעתי שהמקום שלנו, עם הגבעות הרכות, עוד מחכה. ואז, יומיים לפני הטקס, הגעתי לתל ערד. במקרה יום לפני שמעתי שקורה שם אירוע וחברים ניסו לארגן לי דרך להגיע וכך יצא שאורן עמית, ממייסדי המרכז לאמנות עכשווית בערד, היה הטרמפ שלי. בזמן הנסיעה לתל ערד ותוך כדי שאנחנו מדברים, הרגשתי שזה לא קרה סתם שנפגשנו ואפילו גיליתי שהוא בכלל בעל תפקיד אחראי ברשות הטבע והגנים ושהוא יכול לעזור לי לארגן אישורים לצלם את הסרט. ואז, ברגע שהגענו לתל ערד זה היה לי כל כך ברור שזה המקום.

השם של הפרויקט, "הוויה שלמה", נובע מהחיבור של השם אמנית שלי, "שלמה" (מלשון שלם) והשם שייעדתי לבתי שלא מזמן נולדה, "הוויה" (העוברית המופרסמת שהשתתפה בטקס). זה גם גלגול של הרבה דורות של טקסים שעשיתי עם נשים שמסתכם בטקס האחרון לכדי "הוויה שלמה". ובכל זאת, כשהתחלתי לכתוב את הטקסט לבלוג התחשק לי לשים סימן שאלה על השם של הפרויקט. מן הסתם זה תמיד טוב לשאול שאלות ולחקור מחדש את הנתיבים שהובילו אותי למי יודע איפה. פילוסופית ורוחנית אני מאמינה ב"הוויה שלמה", במעגליות של החיים והמציאות ששזורים זה בזה לכדי חוויה כוללת, ללא יחס בזמן, בלי סוף או התחלה.

זה מחזיר אותי לחוויה המכוננת של הטקס עצמו. חמש נשים עם בטן חשופה, רוקדות וצוהלות יחדיו. הרגשנו איך העוברים שלנו מתקשרים איתנו, אחד עם השניה ועם הבריאה כולה. סביבנו היו עוד שלוש נשים, בוגרות מעלינו בדור, שהחזיקו עבורנו מרחב תומך. הצלמת, שבמקרה – לא מקרה היתה גם הדולה שלי, תיעדה את הטקס תוך כדי שהיא נעה באופן פרפורמטיבי בין שני המעגלים. המעגל הפנימי רטט מאקסטזה ורוח קודש מהולה בשובבות ומבוכה של אי ידיעה. כשהטקס נגמר וחזרנו הביתה, עדיין הייתה הרגשה באוויר שמשהו גדול קרה. התערבנו במציאות באופן חדור כוונה ולזה התלוותה עוצמה מסויימת, כזאת ש"משנה סדרי עולם". גם העוברים, שהיו נוכחים במעשה הזה יחד עם כל אישה שמכילה אותם, היו לא רק עדים אלא שותפים פעילים במעשה המחולל שלנו. ניתן לסכם את זה דרך התיעוד של אחת ההתכתביות שלנו, ב"קבוצת ההריוניות", שנכתב אחרי הטקס: Shlema Yasmin Hassidim [20/03/22 10:22 PM]: בזמן הטקס היה מאוד מיוחד, הרגשנו את האדמה איתנו, את הבריאה כאילו אנחנו אחת. וגם העוברים כאילו התרגשו שסוף סוף נותנים להם את המקום שלהם. כאילו הם, העוברים, נמצאים בין החיים הפיזיים לרוח. או בין החושך לאור, והם רגילים שאנחנו - העולם, מתייחס אליהם במישור הזה. ולפתע היום, בטקס שלנו, אנחנו 'ירדנו' למעמד שלהם, אנחנו היינו במרחב של הרוח והלא נודע. הלא גשמי, בתוך הקסם. ובכל זאת עדיין על הקרקע... זה מאוד חיבר אותם איתנו. ממש הרגשתי את העוברים שלנו אומרים לנו 'תודה'. או 'סוף סוף!' כי סוף סוף קישרנו אותם *באמת* למציאות. וזה מה שהנשים ענו: גילת [20/03/22 10:16 PM]: שלמה אני עוד מעכלת אבל כבר הבן זוג שלי אומר שאני נראית בעננים. היה יום מדהים ומדויק, הכל התיישב בול והיה ממש ממש מיוחד , רגוע, מצחיק, משחרר ומחבר בדיוק מה שהייתי צריכה והרבה מעבר לציפיות. המון המון תודה על הכל, אתחיל בהקדם לתאם את המפגש הבא שלנו. רות [20/03/22 10:18 PM]:

וואי גם אני חזרתי באורות וגם הבן זוג שלי אמר את אותו הדבר, היה זכות להיות ככה ביחד וממש לא מובן מאליו, תודה שלמה על המרחב והדבר המיוחד הזה שיצרת עבורינו, עשה כל כך טוב להיות ביחד ופשוט להתחבר. מדהימות כולכן. אילת [21/03/22 09:56 AM]: חייבת לשתף את החוויה שלי – הזמן טס לי! היה מהמם, משחרר, חוויה ראשונה שלי מהסוג הזה. קשה להסביר במילים מה היה שם אבל אנסה... נשים חזקות, טהורות סביבנו, מלאות בנתינה ולב רחב כל אחת מגיעה עם המסע שלה הרבה דברים שנאמרו עדיין מהדהדים לי בראש צריכה לעכל את מה שהיה... תהילה [27/03/22 09:04 AM]: וואו שלמה, אני גם ממש הרגשתי ככה כשחיברנו את הבטנים ואני גם מתחברת לזה שלא מימשנו את הפוטנציאל, כאילו, בא לי עוד פעם, שלא יהיה לחוץ בזמן וקררר, אבל כן התחיל להתרקם שם משהו קסום ועוצמתי ואני רק עכשיו מבינה את מה שחווינו.

כמה ימים אחרי שעשינו את הטקס, הזמינו אותי להתראיין בפודקאסט "שהות אמן" בערד. במרחק הליכה של כמה דקות מאיפה ששהיתי ברחוב אחווה, נפגשנו, אורן עמית המראיין, המפיק ד"ר בוזי רביב ואישתו הנפלאה דנה, לשיחה עמוק אל תוך הלילה. זה מה שיצא: https://ak-www.boomplay.com/episode/1000419?srModel=COPYLINK&srList=WEB או ב spotify - https://open.spotify.com/episode/40FoX42vCNUDL5wNtdggXe ​

שְׁלֵמָה

"גוף" היווה מושא תשוקה עבור מקורות חוצנים זרים. הם חשקו בו ורצו לחפוץ אותו בכל דרך אפשרית כדי לחקור את קצה גבולות היכולות שלו - לראות איפה הוא נשבר ומתפרק. מה שגרם להם ללכוד אותו, לשמור אותו בשבי, שם הם בעלו אותו בצורה גסה, ניצלו את כל משאביו החומריים והנפשיים ורוקנו אותו מצלם אנוש לשם סיפוקם האישי. הגוף איבד את הכרתו והזדהותו עם נשמתו הנצחית וברגע זה נשבר והתפרק סופית. חלקי נשמתו התפזרו בחלל האינסופי ונותרו שבריריים וחשופים לגורמים שונים אשר עשו בהם כחפצם תוך כדי ניצול מתמשך. הם איבדו את זהותם ושכחו את מקורם הנצחי עד כדי אי ידיעה של זכותם הבסיסית להיות בעלי עצמאות עם עצמיות משל עצמם. בשלב יותר מאוחר, השיב לעצמו "גוף" את הכרתו כאשר נזכר בעוולות אשר נעשו בו. מרגע זה הוא יצא למסע בו הוא נלחם על עצמותו וריפא את פצעיו בעזרת כוחו הבלתי מוגבל. הוא אסף חזרה את החלקים הפזורים של נשמתו והשיב לעצמו את הסמכות והבעלות הבלעדית על הווייתו השלמה.

SHLEMA: The Reclamation of the Body as a Whole

"Body" was an object of passion for foreigners of external origins. Their goal was to examine it by any means possible to determine its limits, where it breaks down and falls apart. Captured by them, it was kept in confinement where they rudely possessed it, exploited all its physical and mental resources and emptied it of its essence for their own personal use.

"Body" lost consciousness and identification with its eternal self and at that moment was shattered and finally dismantled. Parts of its soul were scattered in the infinite space and remained fragile and exposed to various factors which made them their object while continuously exploiting them. They lost their identity and forgot their eternal origin to the point of not knowing their basic right to be independent with their own selves.

One day "Body" remembered the injustices that were done to it when it came back into conscious awareness. From that moment onward it embarked on a journey in which it fought for its Self and healed its wounds with the help of its unlimited power. It recollected the scattered parts of its soul and brought them into its control, regaining the exclusive authority and ownership over its Whole being.